הייתה לי קייטנה לא פשוטה. לא בגלל הטיול למעין באבן ספיר שהיה רחוק ועם הרבה עליות (בשני הכיוונים), גם לא בגלל סדנת הצחוק שהפעילה יותר מדי את שרירי הבטן או הסיור בשוק מחנה יהודה, למרות שבאמת היה מאוד חם. לא היה לי קשה לראות את בית האח הגדול (טוב, אולי קצת) ובטח שלא היה קשה כשהש”שנים העבירו לנו פעילויות מגניבות בחורשת אי הילדים בצובה (למרות שהלכתי לאיבוד בדרך לחורשה וכל האוכל היה אצלי באוטו). אפילו היה לי די קל לשבת כל ערב עם חברים יקרים לחסל את סופי קופסאות הפיצה שנשארו אחרי שהחברים הקטנים הלכו לישון. אז מה בכל זאת היה קשה? זאת הייתה הקייטנה האחרונה שלי אחרי חמש שנים בקבוצת עגלגלים. אין לי ברירה – אני עוברת לארה”ב להמשך לימודים בשיקגו ויהיה לא קל להגיע לאורים פעם בחודש (עד שאכיר את בעלי העשיר עם המטוס הפרטי, כמובן. מהנדס. חמוד.). עגלגלים אהובים, אצלכם עשיתי דוקטורט לחיים: חמש שנים לימדתם אותי שלטגן 70 שניצלים זה יכול להיות נסבל כשזה נעשה מאהבה. לימדתם אותי שלהניח מצעים על 20 מיטות זה גם לא נורא כשזה נעשה מתוך אהבה (למרות שבעניין הזה האהבה בדרך כלל הייתה מהולה בקצת עצבים). חמש שנים ניסיתם ללמד אותי שלהשתמש ב GPS זה לא בושה – ולמרות שאני בכל זאת לא מוצאת את דרכי, אתם עדיין מחכים לי בסבלנות ואפילו שולחים צוותי חילוץ כשהמצב קשה. חמש שנים לימדתם אותי לחשוב מחוץ לקופסה. חמש שנים לימדתם אותי לצחוק, גם כשקשה. לימדתם אותי שהומור עצמי הכרחי כדי לשרוד את החיים האלה. חמש שנים לימדתם אותי שלדבר זה טוב ושתמיד מקשיבים – וגם לפעמים צריך להגיד מה שלא כיף לשמוע. בחמש שנים האחרונות הכנתם אותי לפרק החדש שעומד בפני. כשיהיה קשה, אצחק ואזכיר לעצמי שאני מגשימה חלום. כשיהיה שמח, אבקש שתעשו שיחת פתיחה לפני כניסת השבת כדי שאוכל לספר לכם ברמקול. וכשאתגעגע… אבוא לבקר. אנחנו בכל זאת במאה ה21 והעולם הרבה יותר קטן. אתם תצטרכו לסבול אותי שוב עוד לפני שתספיקו להגיד “מי לעזאזל ייתן לטלפו תואר סוף סוף?” חוץ מזה, אתם כמובן מוזמנים לבקר אותי בשיקגו, לדאוג מקרוב שאני לא מתבוללת.

אוהבת אותכם מארצות הברית עד אורים ובחזרה. חיזקתם אותי, ואתם תמשיכו לחזק אותי מעבר לאוקיינוס.

טלפו.